🤣 אין מילים

סקס כעסקה בקיצור פגשתי באיזו מישהי במעלית של איזה בניין משרדים שביקרתי לפגישה. הייתי לבוש טופ, כמו שאני אוהב להתלבש, עם פוקט סקוור ממשי בצבע בורגנדי, נעל מצוחצחת שאפשר לעשות איתה בידוק מתחת רכבים, עם בושם בריח של מרלון ברנדו בטוקסידו מלטף חתול, מגולח על הסכין מביקור הבוקר אצל

כמו אופניים מטרות כבדות עלינו, כי מטרות הן עליה. כל מטרה נמצאת ״שם״ רחוק מאיתנו ואנחנו צריכים להגיע אליה. כולנו רכבנו על אופניים בילדות, החלק הקשה בחוויה הזו היתה תמיד העליה של הרחוב. כשנסענו ברכב של ההורים, את אותו הרחוב, לא הבחנו בכלל שמדובר בעליה, זה רק כשהיינו בינינו לבין

מקטעים להצלחה אני אדם של תהליכים. אני אוהב תהליכים כי הם מעצימים אותי אנרגטית. לא הייתי כזה, בצעירותי רציתי את הדברים ״עכשיו״ והתרגזתי שהם לא מתקיימים. אבל יום אחד זה השתנה. עשיתי צעד אחד קטן, הוא הציג ישימות, זה הכניס בי אוויר לעשות עוד צעד, שהציג קיומיות שהעלתה בי אנרגיה

כסף כסף הוא אנרגיה. וכמו כל אנרגיה, הוא יכול להיות אנרגיה טובה, או אנרגיה רעה. אופן התפישה שלנו לכסף מכתיב את האופן שבו נחווה אותו. כסף הוא דבר נפלא אם הוא משמש לחיוביות, ודבר אפל אם משמש האפלה. אי אפשר להגיד על כסף שהוא שורש כל הרע בעולם ולצפות שיהיה לנו ממנו. זה כמו להיכנס

יצירה קיומית תקווה היא קבצן. הלוואי היא התחננות. אמן היא קטנות אמונה. המילים האלו הן מילים של אלו המתקיימים בשרידה. יוצר לא יוצר בתקווה הוא מייצר קיומיות. יוצר לא מייחל הלוואי הוא פועל לקיום. יוצר לא מברך אמן הוא מאמין ביצירתו. המציאות היא יצירה. הבאה לקיום. ידיעה פנימית

המציאות הזו סימולציה. זה לא הגיוני שכל יום יש משהו יותר מטורף מיום האתמול. אני עוד לא התאוששתי מצ׳רלי קירק ובאוסטרליה נפתח מטווח ודקה אחר כך ילד רוצח את שני הוריו. וראש ממשלה בוגד בעמו. לא מבין את המציאות הזו. תיכף איזה מטורף הורג את מיקי מאוס בדיסנילנד ואחר כך אלטמן יודיע שאבדה

לא מבין מה שאני לא מבין זה איך מתרחשים כל הדברים שמתרחשים בישראל ואף אחד לא עוצר את זה. מי אלה הביביסטים שנפרשים בפניהם עדויות מטלטלות כאלו והם מבטלים אותן או מעלים טענות מבוססות וואטאבוטאיזם. משלמים להם? לכולם? לכולם כולם? אין אחד שאומר די מספיק משהו פה מסריח? כולם בעלי אינטרס

כאב כאב הוא דבר מבורך. אדם שלא כאב בחייו הוא אדם שלא התפתח. אנחנו פוסעים במסע, נחבלים, כואבים, לומדים מהכאב וממשיכים לפסוע, כואבים שוב, לומדים עוד, וממשיכים לפסוע. אדם שלא כאב הוא אדם שלא פסע במסלול לא מוכר ולכן לא יודע מהו מסלול אחר, חדש. הוא לרוב הילך במסלול בטוח ומוכר כמו

״אין חלב בישראל״ טוב מאוד. חלב זה רעל. מי יתן ולא יהיה יותר חלב במדפים, או במאכלים. ושאחר כך לא יהיו יותר סיגריות. ואפשר גם אלכוהול, ובטח שסמים, והכי חשוב סוכר, וגם ציפרלקס, ויהיה קשה להתרגל, אבל אחרי שיתרגלו יתעוררו האזרחים מתנומתם רבת השנים, יביטו לצדדים ויגידו שו-האדה? ואז גם

הדרגתיות אם יש משהו שיכול להבטיח לאדם הצלחה היא ידיעת הדרגתיות. אני כותב ידיעה כי לדעת משהו הוא מעבר להבנה. לדעת יודעים בעצמות. הבנה יושבת במוח. הבנה לא נחוות, ידע הוא משהו שחווינו על הבשר. הדרגתיות היא ההבדל בין המנוסה במסע החיים לבין הטירון. וגם בני שישים יכולים להיות טירונים

באינסטגרם הכול מול העיניים. אפשר לדעת על אנשים הרבה רק מהאופן שבו הם צורכים את הקיום. אנשים עשירים באמת קונים זמן. הם עוסקים בבריאות וקונים שירותים ועזרה של אנשים אחרים כדי לפנות להם את הזמן לעסוק במה שחשוב להם, בעיקר בריאות ושימור זמנם על הכדור. אנשים עניים קונים רכוש.

מחזוריות הקיום מבקשת מאיתנו ללמוד או שנחווה זאת שוב. זה המשחק. זו הסימולציה. במבחן חיי הפרטיים אני מזהה מחזוריות שמופיעה כאותה גברת בשינוי אדרת וכשאני מזהה זאת, אני מגיב כנגד האינסטינקט. במבחן החברתי האנושי אני מזהה זאת אך אין בכוחי לשנות דבר אלא להביע דעה נוגדת אינסטינקט ולקוות

להתגבר על הזהות שלנו, זו המטרה. כי אנחנו לא השם שלנו, לא הגוף שלנו, לא המקצוע שלנו, לא ההון שלנו. כל אלו אגו. ואגו הוא מעצור חיים. הוא לא מרשה לנו להיות אנחנו. כי אנחנו לא אנחנו כשאנחנו האגו שלנו. אנחנו חיים את התדמית שבנינו. הזהות שלנו בעיני עצמנו. זהו כלא לחיות בשלשלאות

שלוש שאלות ישראל מלאה בוויכוחים. זה לא בגלל שאין פיתרונות. זה בגלל שלא מבקשים לפתור. יש שלוש שאלות שיכולות לסיים כל סוג של וויכוח. הראשונה היא: מה אתה מציע? מישהו מתלונן, ומגיבים ב: טוב, אז מה אתה מציע? אם ממשיכים לשאול את זה, הם יתחילו לעבור מחשיבה של תלונה לחשיבה של פתרונות.