עבריין. הגיעו מים עד נפש! 1. בג״ץ חסם הלילה את החקירה המיוחדת בפרשת הפצרית. אל תתאמצו להיראות מופתעים. המבצר קורס להם והם לא מצליחים לצאת מהפלונטר. שלטון הפקידים, שהפך מזמן למערכת מושחתת המגוננת על עצמה, קיבל סטירה מהמציאות: שופט־חוקר במודל האמריקני, ועוד עם שם כמו בן חמו, פלש

יש בארץ קבוצה קטנה שמנסה בכל הכוח להגדיל את עצמה דרך רעש. הם עומדים עם מגאפון, מצלמים את עצמם מזווית שמסתירה את הריק סביבם, וצועקים כאילו הם מחזיקים את המדינה בידיים. בכל פעם שהם מעלים סרטון הם מכריזים על “רצון העם”, כאילו שלוש קריאות ברחוב הופכות אותם לרוב. זה לא מרגש. זה פשוט

חוק עונש המוות למחבלים הוא אחד הנושאים הרגישים ביותר בשיח הציבורי בישראל, אך מאחורי הרגישות מסתתרת שאלה יסודית של צדק, הרתעה ואחריות. האם יש מצבים שבהם לחברה מותר לומר עד כאן, והאם מדינה שנאבקת על קיומה לא חייבת לקבוע גבול ברור בין מי שנלחם באויב לבין מי ששוחט אזרחים? ​ הטענה

פרשת השבוע פרשת תולדות מתארת מאבק שקט אבל עמוק על הנהגה ועל אמת. יעקב ועשו לא מבקשים רק ברכה, הם מבקשים שיראו אותם ושלא יחליטו על גורלם בלי לשתף אותם. בתוך הסיפור הזה יש הסתרות, החלטות חשאיות ותנועות עדינות שקורות מאחורי הגב. וכשקוראים את הפרשה היום קשה להתעלם מהדמיון למה שקורה

בישראל יש תקשורת שמפחדת מהאמת כמו מאש. במקום לדווח על מה שקורה, היא בורחת למציאות שהיא המציאה לעצמה. מציאות נקייה ומסודרת, בלי כאב, בלי סכנה ובלי אחריות. בזמן שביהודה ושומרון פורעים ערבים תוקפים מתיישבים, זורקים אבנים על רכבים, מציתים שדות ורודפים רועים בשטח פתוח, התקשורת מציגה

איתות הוא פעולה קטנה שנראית מובנת מאליה אך יש לה כוח גדול לקבוע איך הכביש ירגיש. רגע קצר של הבהוב יוצר בהירות במקום שבו כל טעות קטנה יכולה להפוך לסכנה. למרות שהוא פשוט רבים נוטים לוותר עליו ודווקא שם מתחיל הבלבול. כביש ללא איתות הוא כביש שבו נהגים מנחשים וברגע שנהג מנחש הוא עלול

בממלכה רחוקה חיה נסיכה שחיה בתוך אולפן. היא האמינה שהאור הנכון והזווית הנכונה הופכים אותה למי שקובעת מהי אמת. היא אהבה לחשוב שהממלכה צופה בה ומבינה דרכה את המציאות. בפועל היא ראתה בעיקר את עצמה. כשאנשים מהצד שלה חסמו כבישים, צרחו על שוטרים, הדפו עוברי אורח, ירו זיקוקים, הטיחו

פרשת חיי שרה נפתחת ברגע של אובדן. אברהם עומד מול מות שרה ולא מנסה לברוח או להסיח את דעתו. הוא מבקש לקבור אותה בכבוד ופועל בגלוי מול בני חת. כל תהליך הרכישה של מערת המכפלה נעשה ללא הסתרה. הוא מתעקש לשלם תשלום מלא ומסדיר כל פרט באופן ישר ומסודר. הגישה הזו מזכירה כמה כוח יש לפשטות

בממלכה קטנה ורועשת חיה קבוצה מוזרה שקראה לעצמה מספרים. הם אהבו להמציא סיפורים מהירים ומבריקים ולא הסתדרו עם האמת, זו שדרשה מהם לבדוק, להתאמץ ולהודות בטעויות. הם העדיפו להכתיר גיבור או להדביק תואר של נבל עוד לפני שהמציאות הספיקה לספר מה קרה באמת. ​ בשנים האחרונות התרחשו בממלכה

בממלכה לא רחוקה שבה כל אזרח ידע לדקלם את המילים “שלטון החוק” התהלכו להם אוכפים חדשים. הם לא היו רעים חלילה רק צודקים מדי. הם אהבו את החוק כל עוד הוא שירת אותם וכל עוד הוא ידע לזהות פנים. הם לבשו גלימות יפות דיברו ברצינות תהומית והבטיחו לכולם שהצדק אצלם בידיים טובות. רק מה, הידיים

יש אנשים שלא מפחדים ממנהיג אלא מהרעיון שמישהו סוף סוף באמת מנהיג. דוד זיני הוא בדיוק מסוג האנשים האלה. הוא לא מתנהל לפי תסריט, לא מחפש אישור ולא מתנצל על דבריו. הוא לא שייך למועדון הסגור של האליטות ולא זקוק לאישור שלהן כדי לדעת שהוא צודק. הוא פועל מתוך תחושת שליחות, כמו חייל שיצא

פעם, בארץ קטנה שבה כולם צודקים וכולם גם הקורבן, נולדו באותו יום שתי מדינות. האחת נקראה מדינת יהודה והשנייה מדינת תל אביב. שתיהן קמו בשם האהבה לארץ אך מהר מאוד גילו שהן לא מסתדרות אחת עם השניה. במדינת יהודה קמו מוקדם, שתו קפה שחור ודיברו על ערכים, עם וגבורה. במדינת תל אביב קמו

שלגייה כבר לא גרה בטירה קסומה. היא גרה במדינה רגילה מאוד שבה כל אגדה מתחילה בתקנה ומסתיימת בוועדת בדיקה. פעם הייתה מלכה ששאלה את מראתה “מי היפה מכל?” היום היא שואלת “מי הצודקת ביותר לפי הנהלים?” והכי נוח שהיא גם עונה לעצמה. ​ המלכה הזו לא נזקקה לקסם, היא העדיפה חוקים. במקום שרביט

פרשת שבוע פרשת וירא נפתחת במראה של חסד טהור. אברהם יושב בפתח האוהל בחום היום, רואה שלושה אנשים מתקרבים ורץ לקראתם. הוא לא יודע שהם מלאכים, אך הוא ממהר להזמין אותם פנימה, להאכיל ולהשקות. זה מעשה קטן לכאורה, אבל גדול במשמעותו. הוא נעשה לא כדי להרשים אלא משום שכך נראית אנושיות

בלילה שבו המציאות הפסיקה לדבר, החדשות המשיכו לשדר. הן הכריזו שהשמש תזרח גם מחר למרות שאיש כבר לא טרח לבדוק אם היא באמת מתכוונת. בחדשותלנד לא היה צורך בשמים כדי לדעת מה מזג האוויר. די היה במגיש עם קול עמוק ומבט מודאג במידה הנכונה. האנשים הקשיבו לו כמו למורה ישן שכולם יודעים שאין

פעם, לא מזמן, חיו בממלכה קטנה אנשי חוק במדים מגוהצים. הם נשבעו לשמור על הצדק, על החוק, ועל עצמם. רק שאלה אחת נשארה תלויה באוויר, מי ישמור על השומרים? יום אחד שאל ילד קטן את אביו, ״אם זה ששומר גונב, למי נקרא?״ האב הביט בו, חייך בעצב ואמר, ״אז נקרא לזה שבודק את השומר.״ הילד הנהן,

יש לוח שחמט ישן, מונח במרכז חדר שכבר ראה הכול. שני צבעים, לבן ושחור, מביטים זה בזה כמו שני עולמות שסירבו להתערבב. כל צד משוכנע שהוא מייצג את הסדר, את הצדק, את האמת. אבל כשהמבט מתקרב, רואים רק אנשים קטנים מעץ שמבצעים את מה שהורו להם מלמעלה. ​ הלבנים עומדים זקופים, מצוחצחים, כמעט