אנחנו חווינו על בשרנו אסון נורא, אנחנו יודעות כמה זה כואב וכמה זה בלתי נסבל, כמה רחבים מעגלי הפגיעה והעצב. במקום לנקום ולכפות על אחרים כאב דומה, אנחנו צריכות לפעול לכך שאנשים יפסיקו לסבול בצורה הזו, יפסיקו למות במלחמות מיותרות. די להרג, די לשכול.

היי פיד, יש לכן המלצה למעדניה מוצלחת במודיעין שעושה משלוחים בימינו כדי שחברה תוכל לשמח את אחותה?

כששיר הכטב"ם תקוע לך בראש אבל את גם עובדת באגודה למלחמה בסרטן את מוצאת את עצמך מזמזמת "מה זה שמה במעיים?" כי בכל זאת זה חודש המודעות לסרטן המעי הגס.

יושבת בסלון, בוכה ומבקשת סליחה מלונה שלא הספקנו לתפוס אותה בידיים ונאלצנו להשאיר אותה בבית ולברוח לחדר מדרגות בלעדיה כי כבר התחילו פיצוצים מפחידים והיינו חייבים להגן על עצמנו (ועל שמטעס). הכל נורמלי.

הספקתי הבוקר להוריד את הכלבות, להאכיל אותן, לשים מדיח, לשטוף כלים שנשארו בכיור, להתמודד עם ערימת הבגדים המבולגנת בחדר שינה, להתקלח ולחפוף שיער ולהתחיל לעבוד. אני מוכנה להתרעות הבוקר.

הסכמתי לכתוב כי היום, באמת, המחקר שאני לא עושה הוא יותר בגדר תחביב מאשר מקצוע ואני יכולה לבחור מה בא לי לעשות בידיעה שזה חסר משמעות מקצועית, תעסוקתית או פרנסתית והעתיד שלי לא תלוי בזה. אבל זה עדיין מכעיס שזו הצורה שבה העולם הרקוב הזה ממשיך להתנהל.

הסכמתי לכתוב פרק על החיבורים של גרגוריוס מטור (זוכרים אותו?) לאיזשהו קובץ מאמרים בהוצאה מכובדת בשביל הזכות לקבל עותק משלי של הספר ותו לא. תזכורת לזה שהאקדמיה היא עדיין עולם נצלני שבו מעטים גורפים הון על עבודה של אחרים ושמתייחסים בו לעבודה וניסיון כאילו זה תחביב נחמד.

האריכו את המצב המיוחד בעורף עד ה-14 באפריל, שזה גם במקרה יום השואה. זה כל מה שיש לי לתרום לשיח. זה והתקווה שלפני הצפירה ביום השואה תצא התרעה מוקדמת.

אין לי כח לחזור לישון מרוב ייאוש ותסכול

כמובן שהאזעקה תפסה אותנו בדרך הביתה מתל אביב. וכך מצאנו את עצמנו במקלט עם העורך דין של נתניהו. זה אומר שיש לנו אקסטרא הגנה?

נפל רסיס ליד התיכון שלמדתי בו. לא יודעת למה זה מערער אותי כל כך.

<הכניסו בדיחה על בת אל ונופר>

יש את זה בפחות קונקרטי?

מחר אצטרך לנסוע לרופא שיניים בתל אביב ואני מתה מפחד מהכל.

זה היה סופ"ש בסימן אומץ: בשישי נסענו לסופר גדול, הבוקר נסענו למשתלה ויצאנו אחר כך לסיבוב ארוך עם הכלבות. איך דברים כל כך רגילים הפכו להיות מעשה של אומץ.

לא יודעת איזו הודעה יותר מעצבנת אותי אחרי ירי: הדיווח שצה"ל מעריך שזה היה טיל מצרר כשברור לכל מי ששמע את הפיצוצים שזה טיל מצרר או הדיווח שהטיל יורט בהצלחה כשבפועל נופלים עוד שפע פצצות ורסיסים שפוגעים ועושים נזק.

זה לא היה טיל בליסטי, זה רק צ'אק נוריס נופח את נשמתו

צ'אק נוריס לא מת, העולם פשוט כבר לא היה מספיק מאתגר עבורו אז הוא הלך לעשות סדק בעולם הבא.

נחמה של בוקר 😝

אני מיואשת ואפתית ולא רואה לזה סוף. אני מתנחמת מזוטות כמו זה שלפחות נותנים לי לעבוד מרחוק, אפילו שאני לא מצליחה לעבוד יום שלם כי מי בכלל מסוגלת להתרכז במשהו. החיים פה איומים אבל לפחות יש לי מקלט בבניין. זה החצי המלא של הכוס שהיא חיי. כוסומו. כמה נמאס.

אין לי כח לכתוב כמה המלחמה רעה. כאילו שזה משנה משהו, לכתוב את זה. לומר את זה. אין לי כח להסביר ולומר. אני עסוקה בלפחד, בלכעוס על מה שהגרילו לי החיים, בלא להצליח להשלים עם זה. מיציתי. כל כך מיציתי.